מארץ הבלהות לארץ הפלאות: כיצד מפסיקים לפחד ומתחילים לשגשג במצבי אי ודאות

"דאגה היא ריבית שאנחנו משלמים מראש על צרות" (ויליאם ראלף)

דמיינו שאתם רואים ארנב בחליפה רץ לידכם, מביט בשעון וממלמל לעצמו: "אוי לי, אוי לי, אני נורא מאחר". בהחלטה של רגע אתם מתחילים לרוץ בעקבותיו, נכנסים אחריו לפתח רחב של מחילה מתחת לשיח, ולפתע צונחים לתהום חשוכה מטה מטה. ואז – בום! הנפילה הסתיימה. אתם קמים, מתנערים מערימה של עלים יבשים, נושאים את עיניכם ורואים מסדרון ארוך וחשוך שבקצהו דלת זעירה. מעבר לדלת הזאת כל מה שקשור לעולם המוכר שבאתם ממנו – נעלם ואיננו. חוקים אחרים ולא ברורים שולטים בו. ומה עכשיו?

כשעליסה, גיבורת ספר הילדים הנודע של לואיס קרול, הגיעה לבדה לארץ שהכול בה מתפקד באופן לא צפוי היא קראה לה "ארץ הפלאות". אבל באותה מידה אפשר היה לקרוא לה "ארץ הבלהות" – מקום זר ומפחיד שאי אפשר לחזות מה יקרה בו.

עליסה

עליסה בארץ הפלאות. באיזו דרך תבחרו?

אי ודאות היא חלק בלתי נפרד מחיינו. היא מקיפה אותנו תמיד בכל מעגלי השייכות שלנו: היא יכולה להתבטא בדאגה לגורל כדור הארץ כולו, דרך חשש לעתיד המדינה במלחמה ולהגיע לשאלות אישיות הנוגעות למשפחה ולקריירה.

אנשים שונים מגיבים לאי ודאות בצורה שונה במצבים שונים. כיצד אתם מגיבים לאי ודאות? האם היא גורמת לכם לחוש מאוימים, ומולידה הססנות, ספקות ולעתים גם קיפאון או עשיית יתר מתוך חרדה? או שאולי אתם שייכים לזן בר המזל של אלה שאי הוודאות דווקא מעוררת בהם סקרנות ורצון לראות ולחוות משהו אחר תוך התנהלות יצירתית?

ואם חושבים על זה כך, עולה מאליה השאלה הגדולה: האם ניתן להשפיע על האופן שבו נחווה אי ודאות? האם אפשר לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות?

 יפה או מכוער? שניהם!

אי וודאות היא חלק בלתי נפרד מהעולם המודרני. לא צריך ליפול לתוך תהום כמו עליסה כדי להבין שאין במציאות שלנו תשובות חד משמעיות. זה אולי המאפיין החזק ביותר של המאה ה-20, המאה שערערה את כל מה שנחשב ודאי עד אליה: מאיינשטיין שקבע שאפילו הזמן הוא מושג יחסי ושהיקום עקום, דרך הטראומה והשבר המוסרי שמלחמות העולם הטביעו בנו ועד המוזיקה והאמנות ששברו לרסיסים את ההרמוניות והיופי הקלאסי שדגלו בהם עד אז.

היום שום דבר כבר אינו ודאי. כבר אין נכון ולא נכון, טוב ורע, יפה ומכוער. הכל תלוי באופן שבו אנחנו בוחרים לתפוס את המציאות. קל לראות זאת בלבוש, באוכל, במוזיקה, בסרטים – חילופי הטרנדים והאופנות הם בלתי נגמרים; מה שהיה יפה אתמול נחשב היום מחריד, ולהיפך. אבל זה ממשיך גם באופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת חיינו: האם אנחנו אנשים טובים? הורים טובים? ילדים טובים? עובדים או תלמידים טובים? האם אנחנו מממשים את עצמנו?

לשאלות הללו, מטבען, אין תשובות מוחלטות. אבל גם בעולם כאוטי וחסר היגיון כזה, אפשר לפעול מתוך ביטחון והנאה.

מפחד וחששות לסקרנות והתלהבות

אי ודאות לא חייבת להיות מפחידה ומאיימת. בתהליכים של דמיון מודרך ו-NLP אפשר לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות, להפוך את "ארץ הבלהות" ל"ארץ הפלאות". לעתים דווקא מתוך הכאוס יכולים לצמוח הדברים הנפלאים ביותר. מציאות משתנה היא קרקע פורייה ליצירתיות, גמישות והתלהבות.

כיצד למצוא הזדמנויות בתוך הכאוס?

כיצד למצוא הזדמנויות בתוך הכאוס?

זאת יכולת נרכשת. בתהליך הדמיון המודרך לומדים לזהות בתוך הבלבול והכאוטיות את הסיכוי, את ההזדמנות. דווקא ככל שהמערכת יותר מסובכת ולא מובנת, כך נוצרות יותר הזדמנויות חדשות. לעתים עם מעט אנרגיה ניתן לייצר שינוי גדול. כמו אמן לחימה שבנגיעה קטנה יוצר אפקט מתגלגל, כך גם בחיים: בשינוי קטן, במינימום של פעילות, ניתן ליצור מקסימום השפעה.

בעזרת תהליכי הדמיון המודרך לומדים ראשית לזהות את ההזדמנויות, אבל יותר מכך – לומדים לבחור ולהחליט. ברוב המקרים, הצלחה ותחושה טובה היא תולדה של בחירה. לא מדובר כאן במקריות, אלא ברצון חופשי.

כאשר אנו עסוקים בחשש מפני העתיד, מתעסקים בהשערות שונות ומשונות ולעתים מפחידים את עצמנו מאוד בחשש מפני דברים שעדיין לא קרו – וברוב המקרים גם לא יקרו – הביטחון העצמי מתערער ואנו עלולים להיכנס למצב של חוסר החלטיות ולשיתוק. לפעמים, מתוך הרגל, אנחנו עשויים גם לבחור שוב באותה דרך שכבר הוכח שאינה עוזרת רק משום שהיא מוכרת לנו.

בדמיון מודרך ו-NLP אנו לומדים להציב מטרה, להתחבר אליה ולפתח את הכלים שיאפשרו לנו להשיג אותה. אנו מוצאים עוגנים בתוך המציאות שפועלים עלינו כמו השמחה למשמע פזמון חוזר ומשרים עלינו ביטחון, ומהם ממשיכים כדי למסגר את המציאות מחדש (reframing) – לראות את היופי, המסתורין וההזדמנות בעתיד הלא ידוע. אנו לומדים לפתח סקרנות, עניין, גמישות ויצירתיות, ומעצימים את האמונה ביכולת שלנו להתמודד עם כל מצב.

מודעות פרסומת

איך מוצאים חלום? על אמונה, אופטימיות ותקווה בקליניקה

לא פעם הבעיות כל כך מאיימות עד שהן חוסמות אפילו אפשרות לדמיין מצב אחר. ביקורת עצמית הרסנית יחד עם השגרה ואילוצי החיים גורמים לנו לקבור את השאיפות שלנו עמוק. ציור: אנרי רוסו, גן החלומות

אמונה, אופטימיות ותקווה – בשביל רוב המטופלים שלי אלה המילים האחרונות שהם רוצים לשמוע. כמה פעמים שמעתם מחברים וקרובים משפטים כמו "תהיה חיובי", "תסתכל על חצי הכוס המלאה", או "כשהחיים נותנים לך לימונים תעשה מהם לימונדה" – אבל הם נותרו תלויים באוויר, ריקים מתוכן, בלי יכולת אמיתית לעזור? כשאנחנו שקועים במשבר עמוק, נדמה שהמשפטים האלה נועדו רק כדי להשקיט את המצפון של האנשים שחייהם מוצלחים ממילא.

לכן, לפני שנבדוק כיצד מגייסים אופטימיות ותקווה, חשוב להבין את התפקיד שלהן בחיינו. אופטימיות, תקווה או אמונה הרי לא משנות את המציאות. גם אם נרכוש אותן, הכל יישאר כפי שהיה: הדיכאון, הפחדים, ההתמכרות, ההרגלים מזיקים – הם לא ייעלמו לשום מקום וימשיכו להעיב על חיינו.

אבל דבר אחד הן בכל זאת יכולות להעניק לנו: פרספקטיבה, את האפשרות לראות את הדברים בצורה רחבה יותר. כאשר אופטימיות ותקווה נכנסות לתמונה, זה כמו לעבור משחור-לבן לצבע. גם אם במציאות עצמה לא חל (עדיין) שינוי, פתאום אפשר לשים לב גם לרגעים חיוביים בחיים, לגלות יכולות וכשרונות שהיו מוסתרים,  ובעיקר – להתחיל לראות עתיד שונה.

אז איך עושים את זה בקליניקה? איך המילים המרוחקות האלה – אופטימיות, תקווה ואמונה – הופכות למציאות בשביל מי שנמצא באחד הצמתים המייאשים ביותר של חייו?

לא פעם כשאני שואלת מטופלים כיצד ייראו חייהם לאחר שישיגו את השינוי שהם מבקשים, משתררת דממה בקליניקה. "איך אני יכול לדעת מה יקרה?", "אני לא רואה כלום", "אנחנו סתם מדברים פה" – הם לרוב המשפטים הראשונים שנשמעים. הבעיות כל כך מאיימות עד שהן חוסמות אפילו אפשרות לדמיין מצב אחר. ביקורת עצמית הרסנית יחד עם השגרה ואילוצי החיים גורמים לנו לקבור את השאיפות שלנו עמוק.

אחד הכלים בקליניקה הוא זיהוי הכוונה החיובית שעומדת מאחורי כל דפוס התנהגותי שלנו, גם אם הוא לא מקובל, מזיק ופעמים רבות אפילו לא מודע: בין אם זה עישון סיגריות, תסמונת של מעי רגיש או מטופלת שנמנעת מליזום ולעשות דברים מעבר לנדרש ממנה. בעזרת תהליכים של דמיון מודרך אנו מפרידים בין הכוונה החיובית הבסיסית שלנו, שהיא תמיד קיימת – להיות במיטבנו, להימנע מאכזבות וכישלונות – לבין ההתנהגות הלא רצויה.

כך, בתהליך מובנה, המטופל יכול לבנות אט אט מטרה, מתוך התחשבות בחיים האמיתיים: הסביבה שמקיפה אותו, דפוסי ההתנהגות הקיימים שלו, וגם הערכים, האמונות והזהות שעל פיהם הוא חי. הדמיון מאפשר – לפעמים בפעם הראשונה – לסמן יעד שאליו אפשר לשאוף, מטרה ששווה לחיות למענה. הוא נותן את היכולת לראות את עצמנו – ולו לרגע – מנהלים את החיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.

החלום חשוב מהגשמתו. החלום עצמו הוא מה שמחיה את האדם ואת התגשמותו. אדם עם חלומות הוא אדם עם שאיפות. יש לו מוטיבציה, יש לו שמחה. יש לו עניין בחיים שלו.
(הרב קוק)

זו נקודת ההתחלה.

בשביל מה אני צריך את זה? על רגרסיה בתהליך של שינוי

הסיבה לנסיגה היא שאנחנו כבר רגילים לראות את הבעיות שלנו כחלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו. הדפס רשת: דבורה פלדש

הסיבה לנסיגה היא שאנחנו רגילים לראות את הבעיות כחלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו. הדפס רשת: דבורה פלדש

זה תמיד מפתיע. דווקא מטופל שהחל להתמודד בהצלחה עם המטרה שהציב לעצמו, מגיע לפגישה, נשען לאחור בכורסה ופתאום שואל אותי: "בשביל מה אני צריך את זה?"

כאשר עוברים תהליך עמוק של שינוי בחיים – בין אם זו התמודדות עם משבר כמו מוות או פיטורים, ובין אם זו החלטה מודעת לשפר את איכות החיים שלנו, כמו סילוק פחדים והרגלים מזיקים – תמיד יגיע הרגע שבו גם האדם הנחוש ביותר מרגיש פתאום שכל זה חסר טעם, או שהמשימה היא מעל לכוחותיו.

רגרסיה, או חזרה לאחור, היא חלק בלתי נפרד מכל תהליך של שינוי. אחרי שקבענו לעצמנו מטרה, וגייסנו כוחות, משאבים, כוונות טובות ורצון אמיתי כדי להשיג אותה – אנו מתחילים לראות תוצאות. בהתחלה הן כמעט לא מורגשות, ולאט לאט מתעצמות. אבל דווקא ברגע הזה, פתאום אנחנו כבר לא כל כך יודעים לאן פנינו מועדות, לא בטוחים בדרך החדשה שבחרנו. בלבול וחוסר ביטחון משתלטים עלינו. האיזון בחיים שלנו מופר.

הסיבה לנסיגה היא שאנחנו כבר רגילים לראות את הבעיות שלנו כחלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו.  אנחנו רואים את עצמנו דרך המשקפיים של הבעיה – אדם "לחוץ", "שמן", "סובל מנדודי שינה", "מעשן", "מדוכא", וכו'. התפישה העצמית הזאת, בתורה, מחזקת את הבעיה. אדם שסבור שהוא לחוץ מטבעו, ייכנס ללחץ מהר יותר. זהו מעגל קסמים.

כאשר חשים בשינוי – פתאום אנו לא מגיבים באופן אוטומאטי, כפי שהיינו רגילים – אנחנו בעצם נפרדים מהקושי. בדיוק כפי שנפרדים ממישהו בשדה התעופה, אנחנו עוד מחבקים אותו לרגע, לפני שניפרד ממנו לעולם. הרגרסיה היא בדיוק החיבוק הזה.

בקליניקה אנו מזהים את הנקודות שמושכות אותנו אחורה, שמבקשות שלא נעלה על המטוס, ובעזרת תהליכי דמיון מודרך ו-NLP אנו שופכים אור על השינוי, לומדים לזהות אותו וכיצד לשחזרו, ובמקביל חושפים ומחזקים את הכוחות והיכולות שמאפשרים לנו לעשות זאת. האופן החדש בו אנו מביטים על עצמנו, בסופו של דבר, יוצר מציאות חדשה, רצויה. כך אנו יוצרים מעגל קסמים חדש.

כאשר הנסיגה מתרחשת לאחר שכבר הוכחנו לעצמנו שאנו יכולים להשתנות, יש משהו מרגיע בידיעה שאנו לא כבולים לקושי, ובעצם הוכחנו לעצמנו שאנו מסוגלים ויכולים להגיע למקומות אחרים. הביטחון חוזר אלינו, האופק מתבהר והדרך החדשה מותווית בבהירות לפנינו.

האם ניתן להיפטר מהרגלים מזיקים והתמכרויות?

הרגלים בהחלט ניתן לשנות, או להוריד את עוצמתם. צילום: LDRBRS, flickr

הרגלים בהחלט ניתן לשנות, או להוריד את עוצמתם. צילום: LDRBRS, flickr

שאלה שעולה פעמים רבות בקליניקה היא האם ניתן להיפטר מהרגלים מזיקים והתמכרויות למיניהן. אבל לפני כן, חשוב לבדוק מהו הרגל, מהו הרגל "מזיק" ואיך ניתן להתמודד איתו.

לכולנו יש הרגלים. ההרגלים הם תהליכים אוטומטיים שסיגלנו לעצמנו במהלך החיים, והם מקצרים את התהליך המחשבתי במצבים מסוימים: מהאופן שבו אנו נוהגים ועד הדרך שבה אנו מפרשים צעקות ומגיבים אליהן.

אנו לא נולדים עם הרגלים, אלא רוכשים אותם במהלך השנים, לרוב באופן לא מודע. ואולם, הרגל שהיה טוב בזמנו ושירת אותנו עשוי להפוך למיותר עם הזמן. הצורך בו נעלם, ונשאר ההרגל שאנו חווים כ"מזיק", והוא מעכב אותנו ומפריע לנו. למשל: אדם שהתחיל לעשן יחד עם חבריו כדי להרגיש שייכות לקבוצה. התנהגות זו עשויה, עם השנים, להפוך לגורם מרתיע ומזיק. דוגמה אחרת היא ילד שרגיל להתנהג באופן שתלטני כדי לשרוד מול אחיו הבוגרים, או ילדי הרחוב, וכמבוגר עלול להיקלע למצבים שבהם התכונה הזו, שהגנה עליו, תהפוך למזיקה.

הרגלים בהחלט ניתן לשנות, או להוריד את עוצמתם ואת התכיפות שבה הם מופיעים. ב-NLP עושים זאת על ידי הפרדה בין ההתנהגות לבין הכוונה העומדת בבסיסה. אחת מהנחות היסוד של ה-NLP אומרת כי מאחורי כל התנהגות יש כוונה חיובית, שתורמת לנו, ואין אנו רוצים להיפרד ממנה. בתהליכי השינוי שומרים על הכוונה החיובית ומשנים את ההתנהגות הלא רצויה. אדם המכור לסיגריות, למשל, יאמץ התנהגות אחרת המאפשרת לו לקבל אהבה ותחושת שייכות.

לעתים ההרגל כל כך חזק עד שנדמה שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו. רבים אומרים: "אני וההרגל זה אותו הדבר". התהליך הטיפולי מאפשר להפריד בין האדם לבין ההרגל, ולבחור בשלל התנהגויות אחרות.