מארץ הבלהות לארץ הפלאות: כיצד מפסיקים לפחד ומתחילים לשגשג במצבי אי ודאות

"דאגה היא ריבית שאנחנו משלמים מראש על צרות" (ויליאם ראלף)

דמיינו שאתם רואים ארנב בחליפה רץ לידכם, מביט בשעון וממלמל לעצמו: "אוי לי, אוי לי, אני נורא מאחר". בהחלטה של רגע אתם מתחילים לרוץ בעקבותיו, נכנסים אחריו לפתח רחב של מחילה מתחת לשיח, ולפתע צונחים לתהום חשוכה מטה מטה. ואז – בום! הנפילה הסתיימה. אתם קמים, מתנערים מערימה של עלים יבשים, נושאים את עיניכם ורואים מסדרון ארוך וחשוך שבקצהו דלת זעירה. מעבר לדלת הזאת כל מה שקשור לעולם המוכר שבאתם ממנו – נעלם ואיננו. חוקים אחרים ולא ברורים שולטים בו. ומה עכשיו?

כשעליסה, גיבורת ספר הילדים הנודע של לואיס קרול, הגיעה לבדה לארץ שהכול בה מתפקד באופן לא צפוי היא קראה לה "ארץ הפלאות". אבל באותה מידה אפשר היה לקרוא לה "ארץ הבלהות" – מקום זר ומפחיד שאי אפשר לחזות מה יקרה בו.

עליסה

עליסה בארץ הפלאות. באיזו דרך תבחרו?

אי ודאות היא חלק בלתי נפרד מחיינו. היא מקיפה אותנו תמיד בכל מעגלי השייכות שלנו: היא יכולה להתבטא בדאגה לגורל כדור הארץ כולו, דרך חשש לעתיד המדינה במלחמה ולהגיע לשאלות אישיות הנוגעות למשפחה ולקריירה.

אנשים שונים מגיבים לאי ודאות בצורה שונה במצבים שונים. כיצד אתם מגיבים לאי ודאות? האם היא גורמת לכם לחוש מאוימים, ומולידה הססנות, ספקות ולעתים גם קיפאון או עשיית יתר מתוך חרדה? או שאולי אתם שייכים לזן בר המזל של אלה שאי הוודאות דווקא מעוררת בהם סקרנות ורצון לראות ולחוות משהו אחר תוך התנהלות יצירתית?

ואם חושבים על זה כך, עולה מאליה השאלה הגדולה: האם ניתן להשפיע על האופן שבו נחווה אי ודאות? האם אפשר לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות?

 יפה או מכוער? שניהם!

אי וודאות היא חלק בלתי נפרד מהעולם המודרני. לא צריך ליפול לתוך תהום כמו עליסה כדי להבין שאין במציאות שלנו תשובות חד משמעיות. זה אולי המאפיין החזק ביותר של המאה ה-20, המאה שערערה את כל מה שנחשב ודאי עד אליה: מאיינשטיין שקבע שאפילו הזמן הוא מושג יחסי ושהיקום עקום, דרך הטראומה והשבר המוסרי שמלחמות העולם הטביעו בנו ועד המוזיקה והאמנות ששברו לרסיסים את ההרמוניות והיופי הקלאסי שדגלו בהם עד אז.

היום שום דבר כבר אינו ודאי. כבר אין נכון ולא נכון, טוב ורע, יפה ומכוער. הכל תלוי באופן שבו אנחנו בוחרים לתפוס את המציאות. קל לראות זאת בלבוש, באוכל, במוזיקה, בסרטים – חילופי הטרנדים והאופנות הם בלתי נגמרים; מה שהיה יפה אתמול נחשב היום מחריד, ולהיפך. אבל זה ממשיך גם באופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת חיינו: האם אנחנו אנשים טובים? הורים טובים? ילדים טובים? עובדים או תלמידים טובים? האם אנחנו מממשים את עצמנו?

לשאלות הללו, מטבען, אין תשובות מוחלטות. אבל גם בעולם כאוטי וחסר היגיון כזה, אפשר לפעול מתוך ביטחון והנאה.

מפחד וחששות לסקרנות והתלהבות

אי ודאות לא חייבת להיות מפחידה ומאיימת. בתהליכים של דמיון מודרך ו-NLP אפשר לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות, להפוך את "ארץ הבלהות" ל"ארץ הפלאות". לעתים דווקא מתוך הכאוס יכולים לצמוח הדברים הנפלאים ביותר. מציאות משתנה היא קרקע פורייה ליצירתיות, גמישות והתלהבות.

כיצד למצוא הזדמנויות בתוך הכאוס?

כיצד למצוא הזדמנויות בתוך הכאוס?

זאת יכולת נרכשת. בתהליך הדמיון המודרך לומדים לזהות בתוך הבלבול והכאוטיות את הסיכוי, את ההזדמנות. דווקא ככל שהמערכת יותר מסובכת ולא מובנת, כך נוצרות יותר הזדמנויות חדשות. לעתים עם מעט אנרגיה ניתן לייצר שינוי גדול. כמו אמן לחימה שבנגיעה קטנה יוצר אפקט מתגלגל, כך גם בחיים: בשינוי קטן, במינימום של פעילות, ניתן ליצור מקסימום השפעה.

בעזרת תהליכי הדמיון המודרך לומדים ראשית לזהות את ההזדמנויות, אבל יותר מכך – לומדים לבחור ולהחליט. ברוב המקרים, הצלחה ותחושה טובה היא תולדה של בחירה. לא מדובר כאן במקריות, אלא ברצון חופשי.

כאשר אנו עסוקים בחשש מפני העתיד, מתעסקים בהשערות שונות ומשונות ולעתים מפחידים את עצמנו מאוד בחשש מפני דברים שעדיין לא קרו – וברוב המקרים גם לא יקרו – הביטחון העצמי מתערער ואנו עלולים להיכנס למצב של חוסר החלטיות ולשיתוק. לפעמים, מתוך הרגל, אנחנו עשויים גם לבחור שוב באותה דרך שכבר הוכח שאינה עוזרת רק משום שהיא מוכרת לנו.

בדמיון מודרך ו-NLP אנו לומדים להציב מטרה, להתחבר אליה ולפתח את הכלים שיאפשרו לנו להשיג אותה. אנו מוצאים עוגנים בתוך המציאות שפועלים עלינו כמו השמחה למשמע פזמון חוזר ומשרים עלינו ביטחון, ומהם ממשיכים כדי למסגר את המציאות מחדש (reframing) – לראות את היופי, המסתורין וההזדמנות בעתיד הלא ידוע. אנו לומדים לפתח סקרנות, עניין, גמישות ויצירתיות, ומעצימים את האמונה ביכולת שלנו להתמודד עם כל מצב.

מודעות פרסומת

בין הזיכרון למציאות: האם ניתן לתקן את מה שכבר קרה?

לפי מחקרים, בכל פעם שאנו נזכרים במשהו, הזיכרון משתנה. הדפס רשת: דבורה פלדש

לפי מחקרים, בכל פעם שאנו נזכרים במשהו, הזיכרון משתנה. הדפס רשת: דבורה פלדש

מוזר לבקר בגן הילדים שגדלת בו. חולפים כמה רגעים עד שמבינים שזה אכן המקום. פתאום, אחרי שנים שלא ראית אותה, החצר הענקית שפעם התקשית לחצות בריצה נראית ממש קטנה. הכל כאילו התכווץ מאוד. הכיסאות מתגלים כרהיטים זערוריים. כמעט קשה להבין איך ישבת בהם. ארגז החול – פעם מדבר רחב ידיים, היום פשוט ארגז. צריך לקחת כמה נשימות. הפער בין הזיכרון של הדברים לבין מה שהם באמת נהיה מבלבל מאוד.

הביקור בגן הילדים מבהיר משהו שאנחנו מעדיפים לשכוח: כל זיכרון שיש לנו הוא דימוי עצמי, ולא המציאות עצמה. בכל רגע נתון אנחנו מקבלים אינספור איתותים מהחושים שלנו. מספיק לשבת כמה רגעים בשקט כדי להבין בכמה מידע אנחנו מוצפים – תמונות, קולות, ריחות, מגע, מחשבות, רגשות. אין לנו כל דרך להתמודד עם כל השטף הזה, ולכן אנו מסננים אותו באופן אוטומאטי: מתייחסים רק לדברים שנראים לנו חשובים ביותר.

הזיכרון, אם כך, הוא לא המציאות, אלא תוצאה של עיבוד מידע. המציאות עוברת את המסננת שלנו, את התפיסה הסובייקטיבית – תהליך שכולל השמטות, הכללות ועיוותים (ע"פ מודל הלשוני של חומסקי). זאת רק הפרשנות האישית שלנו.

הפער בין הזיכרון לבין המציאות הולך וגדל ככל שחולף הזמן. לפי מחקרים, בכל פעם שאנו נזכרים במשהו, הזיכרון יכול לעבור עיבוד מחדש – שוב מודגשים פרטים אחדים, אחרים עוברים שינוי ויש כאלה שנשמטים לחלוטין.

לזכור את החיים שלנו מחדש

"אלוהים! כמה הכול מוזר היום!… מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!"
(מתוך אליס בארץ הפלאות. תירגמה: רנה ליטווין)

בקליניקה אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את האופן שבו אנחנו רואים אותה. צילום: Nieve44/La Luz, flickr

בקליניקה אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את האופן שבו אנחנו רואים אותה. צילום: Nieve44/La Luz, flickr

בשיטת NLP  ודמיון מודרך מתמקדים בהשפעה שיש לזיכרונות על החיים שלנו בהווה. הזיכרונות מכתיבים במידה רבה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו, את האישיות שלנו, ולכן כאשר הזכרונות משתנים – יכול להתחולל גם בנו שינוי. דברים שנראים עכשיו בלתי אפשריים בגלל זיכרונות שמגבילים אותנו – לעתים מבלי שנהיה מודעים לכך – יכולים להפוך לאפשריים, אם רק נתבונן שוב באותם זיכרונות.

בתהליך אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את האופן שבו אנחנו רואים אותה. בקליניקה מתגלה שיש עוד אפשרויות להבין חוויות שנצרבו בנו. בתהליך ה "מסגור מחדש", reframing, מגלים עוד פרשנויות, עוד משמעויות, שהיו נסתרות מאיתנו.

כך אדם בוגר שסובל היום מבעיה בביטחון עצמי, למשל, יכול להביא לחוויה מעצבת קשה שנצרבה בו בילדותו את תפיסתו הבוגרת, ואת ההבנה של החולשות של האחרים. פעם הוא אמנם חשב שהוריו הם יודעי-כל וצודקים תמיד, אבל היום הוא מבין שהם רק בני אדם, עם חולשות וטעויות רבות בתקשורת ובהתנהגות. בתהליך בקליניקה הוא יכול לפתח חמלה כלפי הוריו וכלפי עצמו – מה שיאפשר לזיכרון הכואב להירפא, ולשנות את האופן שבו הוא מתמודד היום עם העולם.