תגית: התנגדות

מארץ הבלהות לארץ הפלאות: כיצד מפסיקים לפחד ומתחילים לשגשג במצבי אי ודאות

"דאגה היא ריבית שאנחנו משלמים מראש על צרות" (ויליאם ראלף)

דמיינו שאתם רואים ארנב בחליפה רץ לידכם, מביט בשעון וממלמל לעצמו: "אוי לי, אוי לי, אני נורא מאחר". בהחלטה של רגע אתם מתחילים לרוץ בעקבותיו, נכנסים אחריו לפתח רחב של מחילה מתחת לשיח, ולפתע צונחים לתהום חשוכה מטה מטה. ואז – בום! הנפילה הסתיימה. אתם קמים, מתנערים מערימה של עלים יבשים, נושאים את עיניכם ורואים מסדרון ארוך וחשוך שבקצהו דלת זעירה. מעבר לדלת הזאת כל מה שקשור לעולם המוכר שבאתם ממנו – נעלם ואיננו. חוקים אחרים ולא ברורים שולטים בו. ומה עכשיו?

כשעליסה, גיבורת ספר הילדים הנודע של לואיס קרול, הגיעה לבדה לארץ שהכול בה מתפקד באופן לא צפוי היא קראה לה "ארץ הפלאות". אבל באותה מידה אפשר היה לקרוא לה "ארץ הבלהות" – מקום זר ומפחיד שאי אפשר לחזות מה יקרה בו.

עליסה

עליסה בארץ הפלאות. באיזו דרך תבחרו?

אי ודאות היא חלק בלתי נפרד מחיינו. היא מקיפה אותנו תמיד בכל מעגלי השייכות שלנו: היא יכולה להתבטא בדאגה לגורל כדור הארץ כולו, דרך חשש לעתיד המדינה במלחמה ולהגיע לשאלות אישיות הנוגעות למשפחה ולקריירה.

אנשים שונים מגיבים לאי ודאות בצורה שונה במצבים שונים. כיצד אתם מגיבים לאי ודאות? האם היא גורמת לכם לחוש מאוימים, ומולידה הססנות, ספקות ולעתים גם קיפאון או עשיית יתר מתוך חרדה? או שאולי אתם שייכים לזן בר המזל של אלה שאי הוודאות דווקא מעוררת בהם סקרנות ורצון לראות ולחוות משהו אחר תוך התנהלות יצירתית?

ואם חושבים על זה כך, עולה מאליה השאלה הגדולה: האם ניתן להשפיע על האופן שבו נחווה אי ודאות? האם אפשר לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות?

 יפה או מכוער? שניהם!

אי וודאות היא חלק בלתי נפרד מהעולם המודרני. לא צריך ליפול לתוך תהום כמו עליסה כדי להבין שאין במציאות שלנו תשובות חד משמעיות. זה אולי המאפיין החזק ביותר של המאה ה-20, המאה שערערה את כל מה שנחשב ודאי עד אליה: מאיינשטיין שקבע שאפילו הזמן הוא מושג יחסי ושהיקום עקום, דרך הטראומה והשבר המוסרי שמלחמות העולם הטביעו בנו ועד המוזיקה והאמנות ששברו לרסיסים את ההרמוניות והיופי הקלאסי שדגלו בהם עד אז.

היום שום דבר כבר אינו ודאי. כבר אין נכון ולא נכון, טוב ורע, יפה ומכוער. הכל תלוי באופן שבו אנחנו בוחרים לתפוס את המציאות. קל לראות זאת בלבוש, באוכל, במוזיקה, בסרטים – חילופי הטרנדים והאופנות הם בלתי נגמרים; מה שהיה יפה אתמול נחשב היום מחריד, ולהיפך. אבל זה ממשיך גם באופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת חיינו: האם אנחנו אנשים טובים? הורים טובים? ילדים טובים? עובדים או תלמידים טובים? האם אנחנו מממשים את עצמנו?

לשאלות הללו, מטבען, אין תשובות מוחלטות. אבל גם בעולם כאוטי וחסר היגיון כזה, אפשר לפעול מתוך ביטחון והנאה.

מפחד וחששות לסקרנות והתלהבות

אי ודאות לא חייבת להיות מפחידה ומאיימת. בתהליכים של דמיון מודרך ו-NLP אפשר לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות, להפוך את "ארץ הבלהות" ל"ארץ הפלאות". לעתים דווקא מתוך הכאוס יכולים לצמוח הדברים הנפלאים ביותר. מציאות משתנה היא קרקע פורייה ליצירתיות, גמישות והתלהבות.

כיצד למצוא הזדמנויות בתוך הכאוס?

כיצד למצוא הזדמנויות בתוך הכאוס?

זאת יכולת נרכשת. בתהליך הדמיון המודרך לומדים לזהות בתוך הבלבול והכאוטיות את הסיכוי, את ההזדמנות. דווקא ככל שהמערכת יותר מסובכת ולא מובנת, כך נוצרות יותר הזדמנויות חדשות. לעתים עם מעט אנרגיה ניתן לייצר שינוי גדול. כמו אמן לחימה שבנגיעה קטנה יוצר אפקט מתגלגל, כך גם בחיים: בשינוי קטן, במינימום של פעילות, ניתן ליצור מקסימום השפעה.

בעזרת תהליכי הדמיון המודרך לומדים ראשית לזהות את ההזדמנויות, אבל יותר מכך – לומדים לבחור ולהחליט. ברוב המקרים, הצלחה ותחושה טובה היא תולדה של בחירה. לא מדובר כאן במקריות, אלא ברצון חופשי.

כאשר אנו עסוקים בחשש מפני העתיד, מתעסקים בהשערות שונות ומשונות ולעתים מפחידים את עצמנו מאוד בחשש מפני דברים שעדיין לא קרו – וברוב המקרים גם לא יקרו – הביטחון העצמי מתערער ואנו עלולים להיכנס למצב של חוסר החלטיות ולשיתוק. לפעמים, מתוך הרגל, אנחנו עשויים גם לבחור שוב באותה דרך שכבר הוכח שאינה עוזרת רק משום שהיא מוכרת לנו.

בדמיון מודרך ו-NLP אנו לומדים להציב מטרה, להתחבר אליה ולפתח את הכלים שיאפשרו לנו להשיג אותה. אנו מוצאים עוגנים בתוך המציאות שפועלים עלינו כמו השמחה למשמע פזמון חוזר ומשרים עלינו ביטחון, ומהם ממשיכים כדי למסגר את המציאות מחדש (reframing) – לראות את היופי, המסתורין וההזדמנות בעתיד הלא ידוע. אנו לומדים לפתח סקרנות, עניין, גמישות ויצירתיות, ומעצימים את האמונה ביכולת שלנו להתמודד עם כל מצב.

איך מוצאים חלום? על אמונה, אופטימיות ותקווה בקליניקה

לא פעם הבעיות כל כך מאיימות עד שהן חוסמות אפילו אפשרות לדמיין מצב אחר. ביקורת עצמית הרסנית יחד עם השגרה ואילוצי החיים גורמים לנו לקבור את השאיפות שלנו עמוק. ציור: אנרי רוסו, גן החלומות

אמונה, אופטימיות ותקווה – בשביל רוב המטופלים שלי אלה המילים האחרונות שהם רוצים לשמוע. כמה פעמים שמעתם מחברים וקרובים משפטים כמו "תהיה חיובי", "תסתכל על חצי הכוס המלאה", או "כשהחיים נותנים לך לימונים תעשה מהם לימונדה" – אבל הם נותרו תלויים באוויר, ריקים מתוכן, בלי יכולת אמיתית לעזור? כשאנחנו שקועים במשבר עמוק, נדמה שהמשפטים האלה נועדו רק כדי להשקיט את המצפון של האנשים שחייהם מוצלחים ממילא.

לכן, לפני שנבדוק כיצד מגייסים אופטימיות ותקווה, חשוב להבין את התפקיד שלהן בחיינו. אופטימיות, תקווה או אמונה הרי לא משנות את המציאות. גם אם נרכוש אותן, הכל יישאר כפי שהיה: הדיכאון, הפחדים, ההתמכרות, ההרגלים מזיקים – הם לא ייעלמו לשום מקום וימשיכו להעיב על חיינו.

אבל דבר אחד הן בכל זאת יכולות להעניק לנו: פרספקטיבה, את האפשרות לראות את הדברים בצורה רחבה יותר. כאשר אופטימיות ותקווה נכנסות לתמונה, זה כמו לעבור משחור-לבן לצבע. גם אם במציאות עצמה לא חל (עדיין) שינוי, פתאום אפשר לשים לב גם לרגעים חיוביים בחיים, לגלות יכולות וכשרונות שהיו מוסתרים,  ובעיקר – להתחיל לראות עתיד שונה.

אז איך עושים את זה בקליניקה? איך המילים המרוחקות האלה – אופטימיות, תקווה ואמונה – הופכות למציאות בשביל מי שנמצא באחד הצמתים המייאשים ביותר של חייו?

לא פעם כשאני שואלת מטופלים כיצד ייראו חייהם לאחר שישיגו את השינוי שהם מבקשים, משתררת דממה בקליניקה. "איך אני יכול לדעת מה יקרה?", "אני לא רואה כלום", "אנחנו סתם מדברים פה" – הם לרוב המשפטים הראשונים שנשמעים. הבעיות כל כך מאיימות עד שהן חוסמות אפילו אפשרות לדמיין מצב אחר. ביקורת עצמית הרסנית יחד עם השגרה ואילוצי החיים גורמים לנו לקבור את השאיפות שלנו עמוק.

אחד הכלים בקליניקה הוא זיהוי הכוונה החיובית שעומדת מאחורי כל דפוס התנהגותי שלנו, גם אם הוא לא מקובל, מזיק ופעמים רבות אפילו לא מודע: בין אם זה עישון סיגריות, תסמונת של מעי רגיש או מטופלת שנמנעת מליזום ולעשות דברים מעבר לנדרש ממנה. בעזרת תהליכים של דמיון מודרך אנו מפרידים בין הכוונה החיובית הבסיסית שלנו, שהיא תמיד קיימת – להיות במיטבנו, להימנע מאכזבות וכישלונות – לבין ההתנהגות הלא רצויה.

כך, בתהליך מובנה, המטופל יכול לבנות אט אט מטרה, מתוך התחשבות בחיים האמיתיים: הסביבה שמקיפה אותו, דפוסי ההתנהגות הקיימים שלו, וגם הערכים, האמונות והזהות שעל פיהם הוא חי. הדמיון מאפשר – לפעמים בפעם הראשונה – לסמן יעד שאליו אפשר לשאוף, מטרה ששווה לחיות למענה. הוא נותן את היכולת לראות את עצמנו – ולו לרגע – מנהלים את החיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.

החלום חשוב מהגשמתו. החלום עצמו הוא מה שמחיה את האדם ואת התגשמותו. אדם עם חלומות הוא אדם עם שאיפות. יש לו מוטיבציה, יש לו שמחה. יש לו עניין בחיים שלו.
(הרב קוק)

זו נקודת ההתחלה.

מדוע קשה מאוד לעשות שינוי בחיינו? מדריך להתנגדויות שצצות בדרך

"זה רגע לפני בין לילה ליום/  הפחד הוא שער" ("מתנות", אביתר בנאי)

"אין לך עשב ועשב שאין לו מזל (מלאך) ברקיע, שמכה אותו ואומר לו 'גדל'" (בראשית רבא – מדרש אגדה קדום לספר בראשית)

כאשר מדברים על שינוי בחיים, מגיע מיד גם בן הלוויה שלו: הפחד. פחד משינוי. לא משנה עד כמה אנו רוצים וזקוקים לשינוי – להיות יותר שלווים, להגיע לזוגיות טובה, לדעת לדרוש את המגיע לנו, להתחיל בפעילות גופנית או להיפטר מהרגל מזיק – תמיד תתעורר מיד גם התנגדות.

ההתנגדויות הללו הן שלא מאפשרות לנו לעשות את השינוי. הן אלו שמונעות מאיתנו את מה שאנחנו מבקשים. כדי להשיג את המטרה שלנו, אנו צריכים קודם כל להבין אותן, וכך לרתום אותן דווקא לתהליך השינוי.

כאשר מדברים על שינוי בחיים, מגיע מיד גם בן הלוויה שלו: הפחד. הדפס רשת: דבורה פלדש כאשר מדברים על שינוי בחיים, מגיע מיד גם בן הלוויה שלו: הפחד. הדפס רשת: דבורה פלדש

כאשר מדברים על שינוי בחיים, מגיע מיד גם בן הלוויה שלו: הפחד. הדפס רשת: דבורה פלדש

את ההתנגדויות אפשר לחלק לכמה סוגים שונים, שלעתים משמשים בנו בערבוביה. בוודאי תצליחו לזהות כמה מהפחדים הללו אצלכם:

חוסר רצון לאבד את הרווח המשני של הבעיה. כל קושי שאנו משמרים בחיינו, מגלם בתוכו גם רווח. אדם הסובל מכאבי ראש עזים, למשל, מרוויח בעזרתם הרבה תשומת לב מהסובבים אותו. פרידה מכאבי הראש, תחייב אותו להשיג תשומת לב בצורה אחרת.

חשש מאיבוד זהות. אנו רגילים לחשוב על עצמנו במונחים של לפני השינוי, ומפחדים שבלעדי אותה תכונה או התנהגות שכל כך מפריעה לנו – בעצם כבר לא נהיה עצמנו. לדוגמה: אדם ביישן שרוצה להיות יותר אסרטיבי חושש שהאסרטיביות החדשה תבוא על חשבון הרגישות שלו.

חשש מהלא נודע. כל שינוי שאנו עושים בחיינו – אפילו שינוי בשעת הקימה בבוקר – עשוי להפוך את חיינו לגמרי, להביא אותנו למחוזות שאנחנו לא מכירים. לרוב, אנו מעדיפים להיאחז במוכר ובידוע, גם אם אלו הרגלים שאנו רוצים להשתחרר מהם, גם אם החסרונות גוברים על היתרונות.

פחד מאיבוד שליטה. השינוי, מעצם טבעו, מביא אותנו למקום חדש. האדם הולך למקום חדש ובעצם אינו יודע ממש לאן מועדות פניו, לאן יגיע, האם יגיע, מה יהיו ההשלכות של השינוי על שאר תחומי חייו. במקום זה חווים פחד, בלבול, קושי.

פחד מפרידה. כל שינוי מחייב פרידה – פרידה מהרגלים, מדפוסי חשיבה, מתחושות ורגשות המלווים אותם, מאמונות, מדפוסי תקשורת ומיחסים. זוהי פרידה מהאיזון הקיים והליכה לקראת איזון חדש, אחר. הפרידה הזו היא סוג של מוות קטן – חלק באישיותנו, אפילו אם איננו אוהבים אותו, יאבד ללא שוב או יקבל פנים חדשות, והאובדן הזה מרתיע ומפחיד.

כל החששות הללו טבעיים. בלעדיהם לא ייתכן תהליך עמוק של שינוי. בטיפול אנו משתמשים בפחד ובהתנגדות כדי לבדוק שוב ושוב את הרצונות, את הצרכים ואת הגבולות שלנו. יש לנו הזדמנות לבחון היטב עד כמה באמת אנו רוצים את השינוי ומה אנו מוכנים לעשות בשבילו, ממה אנו מוכנים להיפרד וממה לא. ההתנגדות היא תהליך בריא, המביא להבנה שהשינוי מחייב אותנו להפסיק לדרוך במקום, לדשדש. היציאה לרוב אינה קלה ונעימה. לעתים יש צורך בדרבון, בטלטלה, בפקיחת עיניים.

במהלך טיפול NLP ודמיון מודרך, אנו מתעכבים על כל ההתנגדויות האלה. הכלים של השיטה מאפשרים לבחון אותן באופן צלול וחיובי, להתגבר על הפחד ולהגיע לדרך חדשה. בדיוק כפי שהצמח זקוק לנגיעתו של המלאך, שאומר לו "גדל", תהליך ה-NLP מאפשר לנו לגדול באופן בטוח ומוגן, להגיע למקומות חדשים, אחרים, מפתיעים, עם תובנות אחרות וחדשות על חיינו.