לכן, לפני שנבדוק כיצד מגייסים אופטימיות ותקווה, חשוב להבין את התפקיד שלהן בחיינו. אופטימיות, תקווה או אמונה הרי לא משנות את המציאות. גם אם נרכוש אותן, הכל יישאר כפי שהיה: הדיכאון, הפחדים, ההתמכרות, ההרגלים מזיקים – הם לא ייעלמו לשום מקום וימשיכו להעיב על חיינו.

אבל דבר אחד הן בכל זאת יכולות להעניק לנו: פרספקטיבה, את האפשרות לראות את הדברים בצורה רחבה יותר. כאשר אופטימיות ותקווה נכנסות לתמונה, זה כמו לעבור משחור-לבן לצבע. גם אם במציאות עצמה לא חל (עדיין) שינוי, פתאום אפשר לשים לב גם לרגעים חיוביים בחיים, לגלות יכולות וכשרונות שהיו מוסתרים,  ובעיקר – להתחיל לראות עתיד שונה.

אז איך עושים את זה בקליניקה? איך המילים המרוחקות האלה – אופטימיות, תקווה ואמונה – הופכות למציאות בשביל מי שנמצא באחד הצמתים המייאשים ביותר של חייו?

לא פעם כשאני שואלת מטופלים כיצד ייראו חייהם לאחר שישיגו את השינוי שהם מבקשים, משתררת דממה בקליניקה. "איך אני יכול לדעת מה יקרה?", "אני לא רואה כלום", "אנחנו סתם מדברים פה" – הם לרוב המשפטים הראשונים שנשמעים. הבעיות כל כך מאיימות עד שהן חוסמות אפילו אפשרות לדמיין מצב אחר. ביקורת עצמית הרסנית יחד עם השגרה ואילוצי החיים גורמים לנו לקבור את השאיפות שלנו עמוק.

אחד הכלים בקליניקה הוא זיהוי הכוונה החיובית שעומדת מאחורי כל דפוס התנהגותי שלנו, גם אם הוא לא מקובל, מזיק ופעמים רבות אפילו לא מודע: בין אם זה עישון סיגריות, תסמונת של מעי רגיש או מטופלת שנמנעת מליזום ולעשות דברים מעבר לנדרש ממנה. בעזרת תהליכים של דמיון מודרך אנו מפרידים בין הכוונה החיובית הבסיסית שלנו, שהיא תמיד קיימת – להיות במיטבנו, להימנע מאכזבות וכישלונות – לבין ההתנהגות הלא רצויה.

כך, בתהליך מובנה, המטופל יכול לבנות אט אט מטרה, מתוך התחשבות בחיים האמיתיים: הסביבה שמקיפה אותו, דפוסי ההתנהגות הקיימים שלו, וגם הערכים, האמונות והזהות שעל פיהם הוא חי. הדמיון מאפשר – לפעמים בפעם הראשונה – לסמן יעד שאליו אפשר לשאוף, מטרה ששווה לחיות למענה. הוא נותן את היכולת לראות את עצמנו – ולו לרגע – מנהלים את החיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.

החלום חשוב מהגשמתו. החלום עצמו הוא מה שמחיה את האדם ואת התגשמותו. אדם עם חלומות הוא אדם עם שאיפות. יש לו מוטיבציה, יש לו שמחה. יש לו עניין בחיים שלו.
(הרב קוק)

זו נקודת ההתחלה.