מארץ הבלהות לארץ הפלאות: כיצד מפסיקים לפחד ומתחילים לשגשג במצבי אי ודאות

"דאגה היא ריבית שאנחנו משלמים מראש על צרות" (ויליאם ראלף)

דמיינו שאתם רואים ארנב בחליפה רץ לידכם, מביט בשעון וממלמל לעצמו: "אוי לי, אוי לי, אני נורא מאחר". בהחלטה של רגע אתם מתחילים לרוץ בעקבותיו, נכנסים אחריו לפתח רחב של מחילה מתחת לשיח, ולפתע צונחים לתהום חשוכה מטה מטה. ואז – בום! הנפילה הסתיימה. אתם קמים, מתנערים מערימה של עלים יבשים, נושאים את עיניכם ורואים מסדרון ארוך וחשוך שבקצהו דלת זעירה. מעבר לדלת הזאת כל מה שקשור לעולם המוכר שבאתם ממנו – נעלם ואיננו. חוקים אחרים ולא ברורים שולטים בו. ומה עכשיו?

כשעליסה, גיבורת ספר הילדים הנודע של לואיס קרול, הגיעה לבדה לארץ שהכול בה מתפקד באופן לא צפוי היא קראה לה "ארץ הפלאות". אבל באותה מידה אפשר היה לקרוא לה "ארץ הבלהות" – מקום זר ומפחיד שאי אפשר לחזות מה יקרה בו.

עליסה

עליסה בארץ הפלאות. באיזו דרך תבחרו?

אי ודאות היא חלק בלתי נפרד מחיינו. היא מקיפה אותנו תמיד בכל מעגלי השייכות שלנו: היא יכולה להתבטא בדאגה לגורל כדור הארץ כולו, דרך חשש לעתיד המדינה במלחמה ולהגיע לשאלות אישיות הנוגעות למשפחה ולקריירה.

אנשים שונים מגיבים לאי ודאות בצורה שונה במצבים שונים. כיצד אתם מגיבים לאי ודאות? האם היא גורמת לכם לחוש מאוימים, ומולידה הססנות, ספקות ולעתים גם קיפאון או עשיית יתר מתוך חרדה? או שאולי אתם שייכים לזן בר המזל של אלה שאי הוודאות דווקא מעוררת בהם סקרנות ורצון לראות ולחוות משהו אחר תוך התנהלות יצירתית?

ואם חושבים על זה כך, עולה מאליה השאלה הגדולה: האם ניתן להשפיע על האופן שבו נחווה אי ודאות? האם אפשר לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות?

 יפה או מכוער? שניהם!

אי וודאות היא חלק בלתי נפרד מהעולם המודרני. לא צריך ליפול לתוך תהום כמו עליסה כדי להבין שאין במציאות שלנו תשובות חד משמעיות. זה אולי המאפיין החזק ביותר של המאה ה-20, המאה שערערה את כל מה שנחשב ודאי עד אליה: מאיינשטיין שקבע שאפילו הזמן הוא מושג יחסי ושהיקום עקום, דרך הטראומה והשבר המוסרי שמלחמות העולם הטביעו בנו ועד המוזיקה והאמנות ששברו לרסיסים את ההרמוניות והיופי הקלאסי שדגלו בהם עד אז.

היום שום דבר כבר אינו ודאי. כבר אין נכון ולא נכון, טוב ורע, יפה ומכוער. הכל תלוי באופן שבו אנחנו בוחרים לתפוס את המציאות. קל לראות זאת בלבוש, באוכל, במוזיקה, בסרטים – חילופי הטרנדים והאופנות הם בלתי נגמרים; מה שהיה יפה אתמול נחשב היום מחריד, ולהיפך. אבל זה ממשיך גם באופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ואת חיינו: האם אנחנו אנשים טובים? הורים טובים? ילדים טובים? עובדים או תלמידים טובים? האם אנחנו מממשים את עצמנו?

לשאלות הללו, מטבען, אין תשובות מוחלטות. אבל גם בעולם כאוטי וחסר היגיון כזה, אפשר לפעול מתוך ביטחון והנאה.

מפחד וחששות לסקרנות והתלהבות

אי ודאות לא חייבת להיות מפחידה ומאיימת. בתהליכים של דמיון מודרך ו-NLP אפשר לשנות את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות, להפוך את "ארץ הבלהות" ל"ארץ הפלאות". לעתים דווקא מתוך הכאוס יכולים לצמוח הדברים הנפלאים ביותר. מציאות משתנה היא קרקע פורייה ליצירתיות, גמישות והתלהבות.

כיצד למצוא הזדמנויות בתוך הכאוס?

כיצד למצוא הזדמנויות בתוך הכאוס?

זאת יכולת נרכשת. בתהליך הדמיון המודרך לומדים לזהות בתוך הבלבול והכאוטיות את הסיכוי, את ההזדמנות. דווקא ככל שהמערכת יותר מסובכת ולא מובנת, כך נוצרות יותר הזדמנויות חדשות. לעתים עם מעט אנרגיה ניתן לייצר שינוי גדול. כמו אמן לחימה שבנגיעה קטנה יוצר אפקט מתגלגל, כך גם בחיים: בשינוי קטן, במינימום של פעילות, ניתן ליצור מקסימום השפעה.

בעזרת תהליכי הדמיון המודרך לומדים ראשית לזהות את ההזדמנויות, אבל יותר מכך – לומדים לבחור ולהחליט. ברוב המקרים, הצלחה ותחושה טובה היא תולדה של בחירה. לא מדובר כאן במקריות, אלא ברצון חופשי.

כאשר אנו עסוקים בחשש מפני העתיד, מתעסקים בהשערות שונות ומשונות ולעתים מפחידים את עצמנו מאוד בחשש מפני דברים שעדיין לא קרו – וברוב המקרים גם לא יקרו – הביטחון העצמי מתערער ואנו עלולים להיכנס למצב של חוסר החלטיות ולשיתוק. לפעמים, מתוך הרגל, אנחנו עשויים גם לבחור שוב באותה דרך שכבר הוכח שאינה עוזרת רק משום שהיא מוכרת לנו.

בדמיון מודרך ו-NLP אנו לומדים להציב מטרה, להתחבר אליה ולפתח את הכלים שיאפשרו לנו להשיג אותה. אנו מוצאים עוגנים בתוך המציאות שפועלים עלינו כמו השמחה למשמע פזמון חוזר ומשרים עלינו ביטחון, ומהם ממשיכים כדי למסגר את המציאות מחדש (reframing) – לראות את היופי, המסתורין וההזדמנות בעתיד הלא ידוע. אנו לומדים לפתח סקרנות, עניין, גמישות ויצירתיות, ומעצימים את האמונה ביכולת שלנו להתמודד עם כל מצב.

מודעות פרסומת

איך מוצאים חלום? על אמונה, אופטימיות ותקווה בקליניקה

לא פעם הבעיות כל כך מאיימות עד שהן חוסמות אפילו אפשרות לדמיין מצב אחר. ביקורת עצמית הרסנית יחד עם השגרה ואילוצי החיים גורמים לנו לקבור את השאיפות שלנו עמוק. ציור: אנרי רוסו, גן החלומות

אמונה, אופטימיות ותקווה – בשביל רוב המטופלים שלי אלה המילים האחרונות שהם רוצים לשמוע. כמה פעמים שמעתם מחברים וקרובים משפטים כמו "תהיה חיובי", "תסתכל על חצי הכוס המלאה", או "כשהחיים נותנים לך לימונים תעשה מהם לימונדה" – אבל הם נותרו תלויים באוויר, ריקים מתוכן, בלי יכולת אמיתית לעזור? כשאנחנו שקועים במשבר עמוק, נדמה שהמשפטים האלה נועדו רק כדי להשקיט את המצפון של האנשים שחייהם מוצלחים ממילא.

לכן, לפני שנבדוק כיצד מגייסים אופטימיות ותקווה, חשוב להבין את התפקיד שלהן בחיינו. אופטימיות, תקווה או אמונה הרי לא משנות את המציאות. גם אם נרכוש אותן, הכל יישאר כפי שהיה: הדיכאון, הפחדים, ההתמכרות, ההרגלים מזיקים – הם לא ייעלמו לשום מקום וימשיכו להעיב על חיינו.

אבל דבר אחד הן בכל זאת יכולות להעניק לנו: פרספקטיבה, את האפשרות לראות את הדברים בצורה רחבה יותר. כאשר אופטימיות ותקווה נכנסות לתמונה, זה כמו לעבור משחור-לבן לצבע. גם אם במציאות עצמה לא חל (עדיין) שינוי, פתאום אפשר לשים לב גם לרגעים חיוביים בחיים, לגלות יכולות וכשרונות שהיו מוסתרים,  ובעיקר – להתחיל לראות עתיד שונה.

אז איך עושים את זה בקליניקה? איך המילים המרוחקות האלה – אופטימיות, תקווה ואמונה – הופכות למציאות בשביל מי שנמצא באחד הצמתים המייאשים ביותר של חייו?

לא פעם כשאני שואלת מטופלים כיצד ייראו חייהם לאחר שישיגו את השינוי שהם מבקשים, משתררת דממה בקליניקה. "איך אני יכול לדעת מה יקרה?", "אני לא רואה כלום", "אנחנו סתם מדברים פה" – הם לרוב המשפטים הראשונים שנשמעים. הבעיות כל כך מאיימות עד שהן חוסמות אפילו אפשרות לדמיין מצב אחר. ביקורת עצמית הרסנית יחד עם השגרה ואילוצי החיים גורמים לנו לקבור את השאיפות שלנו עמוק.

אחד הכלים בקליניקה הוא זיהוי הכוונה החיובית שעומדת מאחורי כל דפוס התנהגותי שלנו, גם אם הוא לא מקובל, מזיק ופעמים רבות אפילו לא מודע: בין אם זה עישון סיגריות, תסמונת של מעי רגיש או מטופלת שנמנעת מליזום ולעשות דברים מעבר לנדרש ממנה. בעזרת תהליכים של דמיון מודרך אנו מפרידים בין הכוונה החיובית הבסיסית שלנו, שהיא תמיד קיימת – להיות במיטבנו, להימנע מאכזבות וכישלונות – לבין ההתנהגות הלא רצויה.

כך, בתהליך מובנה, המטופל יכול לבנות אט אט מטרה, מתוך התחשבות בחיים האמיתיים: הסביבה שמקיפה אותו, דפוסי ההתנהגות הקיימים שלו, וגם הערכים, האמונות והזהות שעל פיהם הוא חי. הדמיון מאפשר – לפעמים בפעם הראשונה – לסמן יעד שאליו אפשר לשאוף, מטרה ששווה לחיות למענה. הוא נותן את היכולת לראות את עצמנו – ולו לרגע – מנהלים את החיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.

החלום חשוב מהגשמתו. החלום עצמו הוא מה שמחיה את האדם ואת התגשמותו. אדם עם חלומות הוא אדם עם שאיפות. יש לו מוטיבציה, יש לו שמחה. יש לו עניין בחיים שלו.
(הרב קוק)

זו נקודת ההתחלה.

בין הזיכרון למציאות: האם ניתן לתקן את מה שכבר קרה?

לפי מחקרים, בכל פעם שאנו נזכרים במשהו, הזיכרון משתנה. הדפס רשת: דבורה פלדש

לפי מחקרים, בכל פעם שאנו נזכרים במשהו, הזיכרון משתנה. הדפס רשת: דבורה פלדש

מוזר לבקר בגן הילדים שגדלת בו. חולפים כמה רגעים עד שמבינים שזה אכן המקום. פתאום, אחרי שנים שלא ראית אותה, החצר הענקית שפעם התקשית לחצות בריצה נראית ממש קטנה. הכל כאילו התכווץ מאוד. הכיסאות מתגלים כרהיטים זערוריים. כמעט קשה להבין איך ישבת בהם. ארגז החול – פעם מדבר רחב ידיים, היום פשוט ארגז. צריך לקחת כמה נשימות. הפער בין הזיכרון של הדברים לבין מה שהם באמת נהיה מבלבל מאוד.

הביקור בגן הילדים מבהיר משהו שאנחנו מעדיפים לשכוח: כל זיכרון שיש לנו הוא דימוי עצמי, ולא המציאות עצמה. בכל רגע נתון אנחנו מקבלים אינספור איתותים מהחושים שלנו. מספיק לשבת כמה רגעים בשקט כדי להבין בכמה מידע אנחנו מוצפים – תמונות, קולות, ריחות, מגע, מחשבות, רגשות. אין לנו כל דרך להתמודד עם כל השטף הזה, ולכן אנו מסננים אותו באופן אוטומאטי: מתייחסים רק לדברים שנראים לנו חשובים ביותר.

הזיכרון, אם כך, הוא לא המציאות, אלא תוצאה של עיבוד מידע. המציאות עוברת את המסננת שלנו, את התפיסה הסובייקטיבית – תהליך שכולל השמטות, הכללות ועיוותים (ע"פ מודל הלשוני של חומסקי). זאת רק הפרשנות האישית שלנו.

הפער בין הזיכרון לבין המציאות הולך וגדל ככל שחולף הזמן. לפי מחקרים, בכל פעם שאנו נזכרים במשהו, הזיכרון יכול לעבור עיבוד מחדש – שוב מודגשים פרטים אחדים, אחרים עוברים שינוי ויש כאלה שנשמטים לחלוטין.

לזכור את החיים שלנו מחדש

"אלוהים! כמה הכול מוזר היום!… מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!"
(מתוך אליס בארץ הפלאות. תירגמה: רנה ליטווין)

בקליניקה אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את האופן שבו אנחנו רואים אותה. צילום: Nieve44/La Luz, flickr

בקליניקה אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את האופן שבו אנחנו רואים אותה. צילום: Nieve44/La Luz, flickr

בשיטת NLP  ודמיון מודרך מתמקדים בהשפעה שיש לזיכרונות על החיים שלנו בהווה. הזיכרונות מכתיבים במידה רבה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו, את האישיות שלנו, ולכן כאשר הזכרונות משתנים – יכול להתחולל גם בנו שינוי. דברים שנראים עכשיו בלתי אפשריים בגלל זיכרונות שמגבילים אותנו – לעתים מבלי שנהיה מודעים לכך – יכולים להפוך לאפשריים, אם רק נתבונן שוב באותם זיכרונות.

בתהליך אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את האופן שבו אנחנו רואים אותה. בקליניקה מתגלה שיש עוד אפשרויות להבין חוויות שנצרבו בנו. בתהליך ה "מסגור מחדש", reframing, מגלים עוד פרשנויות, עוד משמעויות, שהיו נסתרות מאיתנו.

כך אדם בוגר שסובל היום מבעיה בביטחון עצמי, למשל, יכול להביא לחוויה מעצבת קשה שנצרבה בו בילדותו את תפיסתו הבוגרת, ואת ההבנה של החולשות של האחרים. פעם הוא אמנם חשב שהוריו הם יודעי-כל וצודקים תמיד, אבל היום הוא מבין שהם רק בני אדם, עם חולשות וטעויות רבות בתקשורת ובהתנהגות. בתהליך בקליניקה הוא יכול לפתח חמלה כלפי הוריו וכלפי עצמו – מה שיאפשר לזיכרון הכואב להירפא, ולשנות את האופן שבו הוא מתמודד היום עם העולם.

האם אפשר לשנות רגשות?

הרגש הוא מנגנון רב עוצמה שתפקידו לדאוג ראשית כל להישרדותנו. צילום: cc by David Lisbona

הרגש הוא מנגנון רב עוצמה שתפקידו לדאוג ראשית כל להישרדותנו. צילום: cc by David Lisbona

כל אחד מכיר את זה. פתאום הגוף מוצף ברגש חזק שמונע מאיתנו לעשות דווקא את הדברים שאנחנו הכי רוצים: להתחיל עם מישהו, לבקש העלאה במשכורת, להפסיק לעשן, לדבר מול קהל, או אפילו לגמור לבד מיכל גלידה שלם. פעמים אחרות הרגשות שלנו דווקא גורמים לנו לעשות דברים הפוכים לגמרי מהרצון שלנו: להתפרץ על מישהו שאנחנו אוהבים, להשתתק כאשר אחרים פוגעים בנו.

קשה לנו מאוד להסתיר את הרגשות שלנו. אפשר לקרוא אותם בקלות בשפת הגוף, בהבעות פנים. אין צורך בהסברים כאשר אנו מסתכלים על תמונה של מישהו עצוב, או שמח. אנו יודעים איזה רגש הניבט מעיניו. אלה הבעות המשותפות לכל בני האדם.

אפשר לראות ברגשות כאל מעין חוש נוסף. בדיוק כפי שהעיניים מביאות לנו מידע על העולם שמקיף אותנו, כך הרגשות הם חיישנים המכוונים לעולמנו הפנימי. בעזרת מודעות לרגשות שלנו, אנחנו יכולים להבין את התהליכים שאנו עוברים בחיינו.  שמחה, למשל, מעידה פעמים רבות על איזון פנימי ועל פעילות תקינה של הנפש ומתאפיינת ביכולת לפעול בקלילות רבה יותר. כעס ועצב שנמשכים זמן רב, לעומת זאת, עשויים לגרום לנו לנזק מצטבר.

איך רגשות עובדים? נעשה ונשמע

רגש הוא משהו שקורה לנו. קשה מאוד לעצור אותו. צילום: Cc by anthony Kelly, flickr

רגש הוא משהו שקורה לנו. קשה מאוד לעצור אותו. צילום: Cc by anthony Kelly, flickr

הרגש הוא מנגנון רב עוצמה שתפקידו לדאוג ראשית כל להישרדותנו, ולאחר מכן לשיפור מצבנו בחיים, לרווחה שלנו. הוא מאפשר לנו להתרחק מסכנות ולנצל הזדמנויות.

רגש נוצר בשני שלבים. השלב הראשון קיים גם אצל בעלי חיים. זהו שלב אוטומאטי, לא מודע, שמפעיל את הגוף בתגובה לגירוי כלשהו. כאשר אנו רואים תאונת דרכים, למשל, השרירים מתכווצים, הלב פועם במהירות וזיעה שוטפת את הגוף כדי שנוכל לברוח, להושיט עזרה, או לנקוט בכל פעולה אחרת שמטרתה לאפשר לנו להתמודד עם הסכנה ולהתקדם למקום מוגן ובטוח.

השלב השני בהיווצרות רגש הוא החלק המודע, שמפרש את התחושות שנוצרו בגוף כתוצאה מהשלב הראשון. שלב זה מערב את המחשבה, הזיכרון, הקשב ואפילו ההיגיון. אחרי התגובה הגופנית, עולה בנו הרגש התואם למצב (כמו פחד, חוסר אונים, אומץ וכו') – מה שמאפשר לנו להגיב למצב באופן מדויק יותר. לכן, כאשר אנו חווים רגש אנו קודם כל פועלים – "נעשה", ורק לאחר מכן מודעים ומבינים – "נשמע".

קשה מאוד להתגבר על המערכת האוטומאטית הגופנית. רגש הוא משהו שקורה לנו. קשה מאד לעצור אותו. אבל השלב המודע מאפשר לנו להבין את הרגש, ובמקרים מסוימים גם לשלוט עליו. רופאים, למשל, מתרגלים למראה של פציעות ופגיעות גופניות, ומסוגלים להמשיך לתפקד ברוגע, כאשר אנשים אחרים נכנסים לחרדה וללחץ.

חוקרי הרגש הגדולים נתנו שמות שונים לכל שלב. הנוירולוג אנטוניו דמסיו קורא לחלק הראשון האוטומטי אמוציה ולחלק המודע – רגש (קריאה נוספת: ספרו "השגיאה של דקארט: רגשות, היגיון והמוח האנושי"). הניורולוג ג'וזף לדו, שחקר את מנגנון הפחד, קורא לשלב הראשון רגש ולהיבט הנפשי – הרגשה (קריאה נוספת: הפרק הראשון של ספרו "המוח הרגשי").

איך משנים רגשות?

עקב התניות מהעבר, פעמים רבות הרגשות שלנו אינם מותאמים לחיינו הבוגרים. הדפס רשת: דבורה פלדש

עקב התניות מהעבר, פעמים רבות הרגשות שלנו אינם מותאמים לחיינו הבוגרים. הדפס רשת: דבורה פלדש

כל הזמן חולפים בנו רגשות, שצפים באופן אוטומאטי. הם מתעוררים כתוצאה מגירויים שונים – אדם חמוש שרץ לעברנו באמצע רחוב יעורר תגובה של פחד ואיום, ואילו דוכן גלידה ביום חם יעורר בנו רגשות הקשורים לעונג.

הרגשות הם מנגנון רב עוצמה, אבל גם הוא עשוי לטעות, עקב התניות אוטומטיות שנוצרו אצלנו בעבר. פעמים רבות הרגשות שלנו אינם מותאמים לחיינו הבוגרים, מעכבים אותנו וגורמים לנו לקשיים. הזעה מוגברת והתייבשות הגרון, למשל – חלק מפחד קהל – אינם מסייעים לנו כאשר אנו נדרשים להעביר מצגת, ואילו ההנאה מעישון סיגריה עשויה להביא לתלות בהן ולהתמכרות.

בשיטת NLP  ודמיון מודרך אנו יכולים לשנות את הרגשות שלנו כדי לאפשר לרגשות אחרים – רצויים יותר – להיווצר בתגובה למצבים דומים. האובייקט החיצוני שמעורר את הרגש אינו משתנה, אבל הייצוג הפנימי שלו ניתן לשינוי.

אנו מתחילים בטיפול בחלק המודע של הרגש: בעזרת תהליכים של דמיון מודרך אנו חוקרים את הרגש, בודקים איזה גירוי עורר אותו, כיצד הגירוי משפיע עלינו ואילו מחשבות הוא מעורר. בהמשך, אנו לומדים לתפוס את המצב בדרך שונה, לצבוע אותו בצבע אחר, לעצבו באופן חיובי – תהליך אשר משנה את הרגש אשר נשלף בתגובה אליו.

אנו מתמקדים במקום הפגוע, מביאים אליו תובנות וריפוי, ועל ידי כך מרחיבים את השליטה, את המודעות ואת יכולת הבחירה שלנו. העבר, ההווה והעתיד הצפוי מקבלים את המשמעויות ההולמות והזדמנות טובה יותר להשפיע על תהליך החשיבה וקבלת ההחלטות שלנו.

האם ניתן להיפטר מהרגלים מזיקים והתמכרויות?

הרגלים בהחלט ניתן לשנות, או להוריד את עוצמתם. צילום: LDRBRS, flickr

הרגלים בהחלט ניתן לשנות, או להוריד את עוצמתם. צילום: LDRBRS, flickr

שאלה שעולה פעמים רבות בקליניקה היא האם ניתן להיפטר מהרגלים מזיקים והתמכרויות למיניהן. אבל לפני כן, חשוב לבדוק מהו הרגל, מהו הרגל "מזיק" ואיך ניתן להתמודד איתו.

לכולנו יש הרגלים. ההרגלים הם תהליכים אוטומטיים שסיגלנו לעצמנו במהלך החיים, והם מקצרים את התהליך המחשבתי במצבים מסוימים: מהאופן שבו אנו נוהגים ועד הדרך שבה אנו מפרשים צעקות ומגיבים אליהן.

אנו לא נולדים עם הרגלים, אלא רוכשים אותם במהלך השנים, לרוב באופן לא מודע. ואולם, הרגל שהיה טוב בזמנו ושירת אותנו עשוי להפוך למיותר עם הזמן. הצורך בו נעלם, ונשאר ההרגל שאנו חווים כ"מזיק", והוא מעכב אותנו ומפריע לנו. למשל: אדם שהתחיל לעשן יחד עם חבריו כדי להרגיש שייכות לקבוצה. התנהגות זו עשויה, עם השנים, להפוך לגורם מרתיע ומזיק. דוגמה אחרת היא ילד שרגיל להתנהג באופן שתלטני כדי לשרוד מול אחיו הבוגרים, או ילדי הרחוב, וכמבוגר עלול להיקלע למצבים שבהם התכונה הזו, שהגנה עליו, תהפוך למזיקה.

הרגלים בהחלט ניתן לשנות, או להוריד את עוצמתם ואת התכיפות שבה הם מופיעים. ב-NLP עושים זאת על ידי הפרדה בין ההתנהגות לבין הכוונה העומדת בבסיסה. אחת מהנחות היסוד של ה-NLP אומרת כי מאחורי כל התנהגות יש כוונה חיובית, שתורמת לנו, ואין אנו רוצים להיפרד ממנה. בתהליכי השינוי שומרים על הכוונה החיובית ומשנים את ההתנהגות הלא רצויה. אדם המכור לסיגריות, למשל, יאמץ התנהגות אחרת המאפשרת לו לקבל אהבה ותחושת שייכות.

לעתים ההרגל כל כך חזק עד שנדמה שהוא חלק בלתי נפרד מאיתנו. רבים אומרים: "אני וההרגל זה אותו הדבר". התהליך הטיפולי מאפשר להפריד בין האדם לבין ההרגל, ולבחור בשלל התנהגויות אחרות.