בין הזיכרון למציאות: האם ניתן לתקן את מה שכבר קרה?

לפי מחקרים, בכל פעם שאנו נזכרים במשהו, הזיכרון משתנה. הדפס רשת: דבורה פלדש

לפי מחקרים, בכל פעם שאנו נזכרים במשהו, הזיכרון משתנה. הדפס רשת: דבורה פלדש

מוזר לבקר בגן הילדים שגדלת בו. חולפים כמה רגעים עד שמבינים שזה אכן המקום. פתאום, אחרי שנים שלא ראית אותה, החצר הענקית שפעם התקשית לחצות בריצה נראית ממש קטנה. הכל כאילו התכווץ מאוד. הכיסאות מתגלים כרהיטים זערוריים. כמעט קשה להבין איך ישבת בהם. ארגז החול – פעם מדבר רחב ידיים, היום פשוט ארגז. צריך לקחת כמה נשימות. הפער בין הזיכרון של הדברים לבין מה שהם באמת נהיה מבלבל מאוד.

הביקור בגן הילדים מבהיר משהו שאנחנו מעדיפים לשכוח: כל זיכרון שיש לנו הוא דימוי עצמי, ולא המציאות עצמה. בכל רגע נתון אנחנו מקבלים אינספור איתותים מהחושים שלנו. מספיק לשבת כמה רגעים בשקט כדי להבין בכמה מידע אנחנו מוצפים – תמונות, קולות, ריחות, מגע, מחשבות, רגשות. אין לנו כל דרך להתמודד עם כל השטף הזה, ולכן אנו מסננים אותו באופן אוטומאטי: מתייחסים רק לדברים שנראים לנו חשובים ביותר.

הזיכרון, אם כך, הוא לא המציאות, אלא תוצאה של עיבוד מידע. המציאות עוברת את המסננת שלנו, את התפיסה הסובייקטיבית – תהליך שכולל השמטות, הכללות ועיוותים (ע"פ מודל הלשוני של חומסקי). זאת רק הפרשנות האישית שלנו.

הפער בין הזיכרון לבין המציאות הולך וגדל ככל שחולף הזמן. לפי מחקרים, בכל פעם שאנו נזכרים במשהו, הזיכרון יכול לעבור עיבוד מחדש – שוב מודגשים פרטים אחדים, אחרים עוברים שינוי ויש כאלה שנשמטים לחלוטין.

לזכור את החיים שלנו מחדש

"אלוהים! כמה הכול מוזר היום!… מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!"
(מתוך אליס בארץ הפלאות. תירגמה: רנה ליטווין)

בקליניקה אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את האופן שבו אנחנו רואים אותה. צילום: Nieve44/La Luz, flickr

בקליניקה אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את האופן שבו אנחנו רואים אותה. צילום: Nieve44/La Luz, flickr

בשיטת NLP  ודמיון מודרך מתמקדים בהשפעה שיש לזיכרונות על החיים שלנו בהווה. הזיכרונות מכתיבים במידה רבה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו, את האישיות שלנו, ולכן כאשר הזכרונות משתנים – יכול להתחולל גם בנו שינוי. דברים שנראים עכשיו בלתי אפשריים בגלל זיכרונות שמגבילים אותנו – לעתים מבלי שנהיה מודעים לכך – יכולים להפוך לאפשריים, אם רק נתבונן שוב באותם זיכרונות.

בתהליך אנחנו לא משנים את המציאות, אלא את האופן שבו אנחנו רואים אותה. בקליניקה מתגלה שיש עוד אפשרויות להבין חוויות שנצרבו בנו. בתהליך ה "מסגור מחדש", reframing, מגלים עוד פרשנויות, עוד משמעויות, שהיו נסתרות מאיתנו.

כך אדם בוגר שסובל היום מבעיה בביטחון עצמי, למשל, יכול להביא לחוויה מעצבת קשה שנצרבה בו בילדותו את תפיסתו הבוגרת, ואת ההבנה של החולשות של האחרים. פעם הוא אמנם חשב שהוריו הם יודעי-כל וצודקים תמיד, אבל היום הוא מבין שהם רק בני אדם, עם חולשות וטעויות רבות בתקשורת ובהתנהגות. בתהליך בקליניקה הוא יכול לפתח חמלה כלפי הוריו וכלפי עצמו – מה שיאפשר לזיכרון הכואב להירפא, ולשנות את האופן שבו הוא מתמודד היום עם העולם.

מודעות פרסומת